ושמרת משמרתו. פי' הרמב"ן ליראה מפניו שלא לחטא כי אחר שצוה באהב' מצוה ביראה ובחוקים ובמשפטים ובמצות. או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט גר יתום כדרך שאמרו ללכת בדרכיו מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון:
אשר הציף את מי ים סוף על פניהם וגו' ויאבדם ה' עד היום הזה. כתב הרמב"ן לא הבינותי מהו עד היום הזה כי כל המתים בים אבדון עולם הם אובדים ויתכן שחוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא כי הוציאו כל הסוס והרכב עמם ואבדו כולם והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס חיל ועיזוז. ור' אברהם אמר שלא קמו בניהם תחתיהם להיות כמותם כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם לא נשאר להם שם ושאר כי הרשיעו יותר מכל המצרים לרדוף אחרי גאולי ד'. והזכיר:
ואשר עשה לדתן ולאבירם. ולא הזכיר אשר עשה לקרח ועדתו שיצאה אש מלפני ד' ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי הכהונה ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה לעוזיהו על כן לא מנאו מאותות המדבר:
לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם. פי' הר' משה בר' נחמן פשוטו של מקרא בדרך אזהרה נאמר שאמר להם ושמרתם את המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי השם יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקותה ברגל מן היאורים ומן האגמים אבל היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים ולא בענין אחר וצריכה שידרוש אותה תמיד במטר כי היא צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה ואם תעברו על רצון השם ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאוד לא תזרע ולא תצמיח וחוזר ומפר' כל זה בפרשה שניה אם שמוע תשמע ונתתי מטר ארצכם בעתו ואם לא תשמעו ועצר את השמים ואבדתם מהרה. והזכיר ארץ מצרים כי הפרשה תזהיר כמנהגו של עולם כי אעפ"י שהכל ברשות השם ית' ונקל בעיניו ית' להאביד יושבי מצרים ולהוביש יאוריהם אבל ארץ כנען תאבד מהרה יותר שלא יתן בה מטרות עוזו כי החולה צריך יותר זכות ותפלה שירפאהו השם מן הבריא שלא יבא עליו חולי:
בכל לבבכם ובכל נפשכם. פרש"י שכבר הזהיר בכל לבבך אזהרה ליחיד ואזהרה לרבים. והרמב"ן כתב ביאור הענין כי השם אינו עושה נסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהוסיף בדגן תירוש ויצהר ולהרבות בעשב השדה או שיעצור שמים ויבש הארץ רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצוה מאהבה שלימה יעשה השם עמהם את כל הנסים האלה לטובה ובעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים ולרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
ואכלת ושבעת. פי' ר' אברהם שב אל דגנך תירושך ויצהרך ולא אל הקרוב שהוא עשב בשדך. והרמב"ן כתב והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן תירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר והכי איתא בסיפרי ואכלת ושבעת כשבה מתוך שהיא אוכלת ושובעת עובדת האדמה ד"א מן הוולדות:
ושמתם את דברי אלה. פי' רש"י אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות וכו'. וכתב הרמב"ן פשיטא שהרי חובת הגוף הם וחובת הגוף נוהגין בכל מקום אלא בסיפרי דורש שמאלו נלמד לכל חובות הגוף שנוהגין אף בחוץ לארץ ושמצות התלוים בארץ אינן נוהגין אלא בארץ. ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם כי שם ציוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך וכאן הוסיף שילמד אותה לבנים עד שידברו בם הבנים בכל שעה וכן הוסיף כאן ולמדתם אותם כי ושננתם אינו אלא שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעו ויבינו טעמיהם לדבר בם עמך וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ שהוא לדור דורים:
כי אם שמור תשמרון. פי' ר' אברהם שב למעלה זה שאמרתי לכם שתאבדו מהרה מעל הארץ הטובה דעו שלא תכנסו שם בתחלה ולא תנצחו אם לא תשמרו מצות ד': ולדבקה בו. כתב ר' אברהם בסוף ר"ל שתלך בדרכיו עד שתהי' ראוי לדבקה בו בסוף. והרמב"ן כתב שהוא אזהרה מאזהרות ע"ז כמו שאמר ואותו תעבוד ובו תדבק והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לשם לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שיכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שלא יהיה דברו עם בני אדם רק בפיו אבל בלשונו ובלבו אינו עמהם רק הוא לפני השם ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים וזה שאמר יהושע ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחו' להם כי אם בה' אלהיכם תדבקון כאשר עשיתם עד היום הזה כי בהיותכם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשליו עולה והבאר לפניהם וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסים הנה כל מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד ולכן הזהירם יהושע שגם עתה בארץ כהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם תמיד לדבקה בשם הנכבד ולא תפרד כוונתם מן השם:
כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה. על דעת רבותי' הם ב' הבטחות שכל מקום שירצו לכבוש גם בשאר ארצות יהיה שלהם והמצות כלם נוהגות בו כי כל ארץ ישראל מן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם שאתם חייבין לכובשו ולאבד משם העמים כמו שאומר כאן וירשת גוים גדולים ועצומים. והבטיח:
לא יתיצב איש בפניכם. בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו. והא דאיכא מאן דאמר שסוריא שכיבש דוד נקראת כיבוש יחיד ואינה בכלל כל מקום אשר תדרוך וגו' מפני שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין כי היה חייב להוריש ז' עממין תחלה ואחר כך אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. לפי הפשט אמר לשון יחיד ראה כי עם כל אחד ואחד מדבר. וי"מ ליהושע אמר ראה אנכי וגו' והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן. וי"מ לפי שקללות וברכו' שבמשנה תורה כולם נאמרו בלשון יחיד. ד"א אמר לשון ראה כי המשליך גורל עם חבירו הוא מכסה הגורלות וגם החלקים שלא יברור חבירו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים וזהו אתה תומך גורלי שאתה תומך ידי ליתן אותה על הגורל הטוב לברור אותו: בברכה נאמר את הברכה לשון ריבוי כי לא נפל מכל דברו הטוב אבל בקללה לא נאמר את אלא והקללה. ובקללה נאמר אם לא תשמעו ובברכה נאמר אשר תשמעון ולא אמר בלשון ספק אלא ודאי תשמעון וגם אמר לשון אשר כענין שנאמר אשרי אדם שומע לי:
ונתתה את הברכה על הר גריזים. פרש"י כתרגומו ית מברכיא. וכתב הרמב"ן ואינו נכון כי עדיין לא ציוה במברכים אלא פירושו הנה אנכי נותן לפניכם היום דרך ברכה ודרך קללה כמו שמפרש אשר תשמעו וגומר ואם לא תשמעו וגו'. וצוה שיתנו הברכה על הר גריזים פי' שיברכו שם השומעים אל מצות ה' והקללה על הר עיבל שיקללו שם אשר לא ישמעו אל מצות ה' והיה איפשר שיתנו בכל השבטים הברכה ובכולם הקללה או שיאמרו הלויים הכל או שיהא איש אחד משמיע לכולם ואחר כך שב לבאר שם אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה ואמר וענו הלויים ופי' שם כל הענין כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי וגו' הזכיר מקצת המצוה וחזר לבאר אותה במקומה:
ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים. גם כאן מזהיר בחוקים ובמשפטים קודם שאר המצות ומזכיר תחלה המשפט בע"ז ומשמשיה כאשר פי' בסדר ואתחנן:
